ב
ע
ר
ו
ב

ה
י
ו
ם

❀

❀

❀

עברתי לכאן וממש יפה כאן. כל אזור המרכז נראה בעיני מהמם.. יש כאן משהו באוויר, באנרגיה של האנשים, בזה שזה חדש לי, לא מוכר, לא ידוע, אבל וודאי; וממש ממש יפה. אנרגיה של תנועה נמצאת כאן בכל מקום. אמרתי שבעיר האנשים זה הטבע. יש כאן משהו.. קצת מכל דבר. המבנים הגבוהים האלו כל כך יפים. עכשיו אני מבינה את מי שלומד ארכיטקטורה.. יש בזה לא פחות מאשר אלוהיות. היציבות של המבנה, הגובה שלו.. זה מהדהד את היופי שלה, של סול, אדם צריך להיות בשיאו על מנת לבנות כזה דבר... לשים לב להכול, להיות במרכז, בסנטר אי אפשר לבנות כזה בית סתם.

הצילומים נעשו: ביאליק רמת גן, ז'בוטינסקי,
אבא הלל סילבר, מתחם הבורסה.. והיד עוד נטויה.

ראיתי לראשונה בחיי פרק ממאסטר שף. אני לא מאלו שנהנים מתוכניות הריאליטי או צופים הרבה בטלוויזיה הגרסה שלי לגבי טלוויזיה כרגע שגבול הטעם הטוב עבורי עומד על שעת צפייה. (ברצף. לא כולל סרט טוב. אבל לא יותר מסרט אחד.) יותר מזה משהו היפנוטי לא נכון לי באופן אישי מתרחש. תחושת הזומבי המפורסמת שלאחר שעות צפייה רבות איננה מקרית. הפוכה לדוגמה להתרחבות שמרגישים כאשר רואים זריחה או שקיעה בים. אני מרגישה את זה היטב מאחר והתרחקתי מהמדיום הזה. אז כשחוזרים מרגישים את הבאגים רואים תמונה קצת שונה. בכל אופן הרהבתי עוז ויצא שבחרתי לראות דווקא את התוכנית הזאת. לא משנה איזו עונה ואיזה פרק. אבל זה מה שיצא. והופתעתי. מאוד נהניתי ממנה. היא ממש טובה. לעניות דעתי האישית. היא מדברת על תשוקת אמת.

שף מסתבר הוא אומן לכל דבר. האומנות מגיעה מבפנים מחיבור נישמתי פנימי לגמרי. הם חווים את האוכל כמו שאני חווה טיפול - ממעמקים. ממעמקי הבריאה. כמו שמתקשר מתקשר את אורו שלו. כמו זמר שמהדהד את התהודה של נשמתו כאשר הוא שר מתשוקת אמת וזה מה שהם מחפשים בתוכנית מישהו בעל תשוקה זהה שעובד מאותו המקום וכל כך נהניתי לראות את הזיהוי שלהם כאשר הם פוגשים אחד משלהם. אחד אשר חווה תשוקת אמת באוכל. חיבור לאור הפנימי שלו בדרך הזו. הם מזהים את האנשים האלו ישר. כבעל תשוקת אמת אחד לשני. זה ממש יפה, מהנה מאוד.

מאסטר שף – או שף שהוא מאסטר - זה אחד שמהדהד במנות שלו, קורן במנות שלו את האנרגיה של נשמתו. ממש ככה. תהודה כזו שאני רואה שאין לי דרך כל כך להסביר מעבר לזה. זה פשוט שם. הדהוד עמוק מאוד ומדויק מאוד למקור. לליבה. זה מהמם. וזה גם טעים. אנשים מרגישים את המקום הכנה ממנו הוא מגיע והתמיכה נרחבת. עכשיו מעניין אותי לדוגמה לטעום וללכת למסעדה כזו של שף שמצא חן בעיני במיוחד ולטעום את המנות שלו. עכשיו זה מעניין אותי הרבה יותר. כי ראיתי את זה מהזווית הנשמתית הרוחית אז עכשיו אני אלך..

היה מתמודד אחד או מתמודדת, נלך על מתמודדת. שהיא איננה מיושרת בקו אחד עם כולם. המיין- סטרים. היא הווה את מי שהיא בדרך מאוד מוחצנת נקרא לזה כך. בשביל ההבנה. כל שיפוט הבנתי מגיע מהמוח, מהמיינד, מהקור והשקר של הפחד. אין שיפוטיות בכלל בעולם הרוח. סול מבקשת ממני לראות בכל אדם באשר הוא את הוד מעלתה את הקדושה והמלכות שלהם. זה עושה לי טוב לפני הכול. לראות את הקדושה והגדולה של אדם אחר יוצר הידהוד עם שלי. הרבה יותר כיף מאשר לשפוט לדוגמה. שיפוטיות מצמצמת אהבה מרחיבה... בכל מקרה אותה המתמודדת מסתבר באה ממעמקים כשהיא מבשלת והם כולם זיהו את הפוטנציאל שבה אבל זה לא היה ניכר כל כך בשיחה שלהם איתה רק אחרי שהיא הלכה הם החליפו בניהם כמה מילים שעזרו להבין את הגדולה של מה שהיא עושה עם המזון. הם זיהו אחת משלהם.

תמהתי. מה פה קורה פה? למה ככה? סול ענתה לי בלי ששאלתי. היא, אותה אחת, הייתה פתוחה לקבל רק את הלעג שלהם או את חוסר הקבלה שלהם לגבי מי שהיא - ההחצנה שאיננה מיושרת עם הזרם המרכזי. את הזרות שהיא בעצמה חווה בתוך כל העניין הזה שנקרא פלנטה ארץ שמתבטאת דרך אנשים אחרים. את הילד הדחוי שיש בכולנו בצורה כזאת או אחרת. היא לא הייתה פתוחה לקבל את האהבה שלהם ואת הקבלה שלהם ואת המחמאות שלהם על המבריקות שלה. הזוהר שלה. זה יכל לקרות רק אחרי שהיא עזבה את האולפן וזה היה שם במלא הדרו.

תענוג. שיעור יפהפה.

בכל מקום שבו אנו חווים דחייה נוכל לחוות במקום זה – אהבה. בכל מקום.

אני לא מאמינה במנהגי כאב וסבל על מנת להתחבר ולהיות במקום של תפילה והודיה לאלוהים.

אלוהים לא מבקשת את הסבל שלנו יותר. הטעם שלו מר (כדרך ביטוי). היא תקבל באהבה ובהבנה מלאה מהאדם שהיא כל ניסיון התקרבות וקרבה לעצמה ללא כל שיפוטיות. כל אחד ואיך שהוא בוחר להתקרב לאל. כל הדרכים פתוחות כל האמצעים כשרים העיקר שתוכל לתת לנו משהו מאהבתה. להלביש את כסות האהבה שלה לגופינו ולהרוות את צימאוננו.

אני מכבדת כל אדם באשר הוא בבחירתו ויכולה לראות גם ביום הזה את התפילה הכנה לאל, כל אחד בדרך שבה הוא בוחר.

זוהי הפרספקטיבה הכנה שלי. באופן אישי אני בוחרת לתת לאלוהים כמתנה את האושר שלי והצחוק שלי. את השובע
שלי והמלאות שלי. את החגיגה שבי. בכל דרך אפשרית. בכל רגע נתון.

שנה טובה ומתוקה....

סתיו... העונה האהובה עלי כבר כאן.. זה כזה כיף..
אני אוהבת לשים לב לניואנסים הקטנים...

בקרוב תערוכת צילומים חדשה באתר (עם אופציה להדפסה על בד קנבס)

לראות את היופי ... לומר או לחשוב על איזושהי מילה טובה... לעצמי קודם כל... ♥ להקשיב למחמאות הכנות היוצאות מהעצמי הפנימי אל עצמי.. זה כל כך חשוב..

וגם לראות את היופי שבאדם מולי לומר או לחשוב על איזושהי מילה טובה... לא בשביל להיות אדם טוב יותר או נחמד או לקבל מישהו אחר ולא בשביל שום דבר אחר חוץ מאשר – אהבה עצמית. כל השאר אולי מטרות נעלות, דרכים נשגבות אבל לא תמיד מחזיקות הרבה זמן מעמד...

למען עצמי אני רואה את היופי שבך, למען עצמי אני אומרת / חושבת על מילה טובה.

ההבנה שאני רואה את האור שבך עבור עצמי זוהי סוג של אהבה הכי גבוהה שאפשר. למען עצמי אני עושה את זה.

נסו והיווכחו כיצד זה משפיע על יומכם... על חייכם. על אורכם.

רק אהבה, עדי.

אז שוב הייתי צריכה להגיע מנק' א' לנק' ב' טוב. בסדר. באזור שאני לא כל כך מכירה. בסדר. אז יש את האדם שאיתו אני נפגשת, יש אפליקציה בטלפון, יש כתובת פחות או יותר ויש אותי. בסדר. אני מסתכלת באפליקציה צריך ללכת מכאן לכאן ואז לכאן. בסדר. אני הולכת אבל איכשהו לא מצליחה בדיוק ללכת אחרי החץ הזה באפליקציה שמורה על הכיוון... כאילו אני בכיוון הנכון? לא נראה לי. לא מרגיש לי נכון. עוצרת מישהו שואלת- תגיד איך מגיעים לפה ולשם? האיש עונה לי את הולכת ככה וככה אבל זה ממש רחוק מפה... “מה זה רחוק אצלך?” אני שואלת? שעתיים הליכה זה רחוק בשבילי. חצי שעה הוא עונה. חצי שעה זה כלום בשבילי בתור מי שעושה ספורט. אז זה לא ממש רחוק. טוב. וזה היה בדיוק איפה שאמרתי לעצמי שאני רוצה ללכת אבל הקשבתי למה שחשבתי שאפליקציה רוצה להגיד.. טוב בפעם הבאה נקשיב פנימה יותר ואפליקציות פחות. טוב אז ניגשתי לכיוון וראיתי פחות או יותר גם את המפה באופן כללי ואז הבטרייה התחילה להיגמר לי. אז לא יכולתי כל כך להמשיך להיות עם האפליקציה שגם ככה לא הייתה לי הכי מובנת. ידעתי שאני צריכה את רחוב שוהם. ושוהם נפגש איכשהו עם הרחוב שלי. התקשרתי למקום אליו הייתי אמורה להגיע – אין קול ואין עונה, כלומר תפוס. טוב. אני אמשיך לנווט עם עצמי באופן כללי.

שואלת אנשים איפה פה זה וזה וכאן וכאן. הם עונים – אין לנו מושג. לא יודעים. אני מסתכלת פנימה. יש לי כמה אופציות אחת מהן היא להתעצבן וללכת לאיבוד לגמרי והשנייה היא לשחק עם סול, עם המכוונת הפנימית שלי. אני עוברת את ברחוב שנקרא לֵשֵם אבל אני צריכה שוהם. משחק אותיות משעשע שכזה.. ממשיכה הלאה ומרגישה שאני כבר לא בכיוון הנכון. תחושת בטן כזאת. אמרתי טוב אני אתקדם עוד קצת בשביל לבטל את הכיוון הזה ואחזור בחזרה משהו בסגנון "נתקדם עוד קצת ונראה שזה באמת לא שם..” שואלת. כל מי שאני שואלת פותח אפליקציה כזאת או אחרת. אני מנסה לחייג שוב, תפוס. אוקיי. אף אחד לא מכיר אבל האפליקציה יודעת.. בסדר... כולם טוענים שזה מאוד רחוק. כמה רחוק? יומיים הליכה? לא... קילומטר. אה... קילומטר זה לא כזה רחוק...

חוזרת שוב עוד פעם עוברת ברחוב הזה לֵשֵם. מקשיבה לתחושת הבטן שלי ולמשהו שמישהו אמר מהאפליקציה אני מתגלגלת מצחוק, מההומור של סול – אולי קוראים לרחוב הזה "לֵשֵם" אבל עבורי פשוט כתוב שם – לשָם. כאילו היא השאירה לי שלט בכבודה בעצמה "עדי, לשָם.” אז הלכתי לשם ושם זה באמת היה.

הייתי צריכה להגיע מנק' א' לנק' ב' במסגרת כלשהי ויצא שציוותו אותי למישהי ומאותו הרגע הרגשתי שמשהו לא נכון לי בציוות הזה משהו צורם לי. סול הבהירה לי מה אני מרגישה "ככה זה נראה כשמישהו מסכים לעשות משהו אבל לא באמת רוצה...” אההה חשבתי לי בליבי... עכשיו הבנתי...היינו כבר באמצע הסיטואציה כך שלא יכולתי לסגת באותו הרגע. ברגעים כאלו תמיד טוב להישאר עם עצמך במרכז של עצמך ולהבין שזה באמת לא קשור אליך...

התחושה לא הייתה לי נעימה בכלל. אבל פתאום הבנתי משהו כל כך יפה... “ככה זה נראה כאשר מישהו מסכים לעשות משהו אבל לא באמת רוצה...” הייתה בתוכי איזושהי תהייה לגבי התשוקה שלי. לגבי היכולת שלי להרגיש את התשוקה הזאת שכולם מדברים עליה כאשר הם עושים דברים שהם אוהבים. כאילו אם אני שם? אם אני מרגישה את זה מספיק? במה שאני עושה איך שאני, איפה שאני. אם זה קורן ממני כמו שאני מרגישה/ רואה אצל אחרים לפעמים? בום שם נפל אסימון – כן. ובגדול. הנוכחות שלי. היא שם. זה בלט לי כל כך, פתאום היה לי למה להשוות. פתאום ראיתי את זה – ככה זה נראה כשמסכימים ולא באמת רוצים... אבל אני הייתי כל כך רחוקה מזה... פתאום הצלחתי לראות את זה. בגלל שראיתי את הדבר ההפוך. את איך שזה נראה כאשר לא באמת רוצים אבל מסכימים. שמחתי כל כך. היו לי דמעות של שמחה בעיניים מרוב אושר איזה יופי. כמה מושלם. כמה זה יפה. ככה סתם החיים זימנו לי את ההתנסות הזאת שלכאורה נראה כאילו משהו לא בסדר אבל היא הייתה מושלמת בדיוק כמו שהיא. בדיוק. לא צריכה להשתנות במאום. בדיוק כמו שזה היה.

נסעתי באוטובוס באיזשהו יום הלוך חזור. צד אחד שמתי לב שהנהג עולץ לו הוא סיפר למישהי שישבה בקרבתו על הימים בהם אפילו נהג להכיר כל נוסע ונוסע ודברים מיוחדים ומהנים שקרו בעקבות זאת הוא איחל דרך צלחה כמעט לכל מי שירד מהאוטובוס ומצב רוחו הכללי היה עולץ למדי. הוא נהנה ממה שהוא עשה אבל איכשהו גם סיפר שפעם היה אפילו עוד יותר כיף... היה ממש נחמד לשבת ולהתרווח ולהיות בקרבת מקום של מישהו שנהנה ממה שהוא עושה.

הגיע העת לחזור הביתה ועליתי על אותו הקו רק לצד השני בחזרה הביתה. היה איזשהו משהו וקלטתי שהנהג עצבני או יותר נכון ייגע. לא היה לו כוח לתחנות האלו כבר ורק להגיע לייעודו ולסיים את המשמרת. אין לי מושג למה. אולי זה נקודתי אולי זה משהו כללי – זה לא באמת משנה. אבל ככה זה היה..

והרגשתי היטב את ההבדל. ההבדל בין לעשות משהו כשאתה ייגע ואין לך כוח ואין לך חשק לבין לעשות משהו מתוך שמחה ותשוקה ואושר. ממש ככה. במלאות. להביא את כל מי שאתה למקום שבו אתה נמצא. כשאתה נהנה אתה נוכח יותר רואים אותך יותר את מי שאתה באמת. היגיעה לא מגיעה מהנשמה או מסול, מהעצמי הפנימי שלנו ממי שאנחנו באמת. ככל שעושים דברים שקרובים יותר למקור למי שאתה באמת- כך ההנאה קלה יותר אבל... שמעתי פעם משפט יפה דרך ה- EMF שמדבר על "לעשות את מה שאני אוהבת ולאהוב את מה שאני עושה...” שזה בעצם אותו הדבר. כשאני עושה את מה שאני אוהבת אני יכולה ליהנות יותר ולהיות נוכחת יותר וגם כשאני אוהבת את מה שאני עושה. זה מביא אותי לרמת הקרקע, לנוכחות ברמת הפיזיות. כני נוכחת יותר ההזדמנויות הן רחבות יותר. הן מרחיבות את עצמן מאחר והנאה מקורה באהבה ואהבה היא התרחבותית, יש לה נטייה להתרחב. כשאר אנחנו עצבניים או יגעים או מוטרדים או במתח אנחנו לא באמת נוהגים. מנהיגים, נוכחים במקום בו אנחנו נמצאים. וחבל כי יש הרבה חופש ואושר ושמחה להיות בדיוק במקום בו אנחנו נמצאים פשוט צריך לשים לב לזה יותר... הסיפורים שהנהג העליז והעולץ סיפר, הגישה שלו היחס שלו לנוסעים, לדרך הם אלו שהרחיבו את ההנאה שלו והנאה חזרה אליו בחזרה-הוא היה המרכז. התפקיד היה אותו תפקיד, הדרך אותה דרך. התגובה של שניהם למעשה ידיהם הייתה שונה.

זה כמו ששמעתי פעם "זה לא הדרך אל האושר אלא האושר הוא הדרך.” להיות מאושר ושבע ונינוח במקום בו אתה נמצא. בלי לחכות למשהו או למישהו שיקבעו אם תהה מאושר או לא. אלא לראות את האור בכל מקום אליו אתה הולך. את הנגיעות הנשמתיות שלך, את הנגיעות של האהבה שבתוכך. שם נמצאת המלאות של חיינו. ובחיינו. זו היא סול. היא רואה את זה, היא חווה את זה.. היא מתרגשת מכל דבר כמעט. היא שמחה עם החיים ומלאת חיות משטויות, כמו ילדים לדוגמה. כל כך הרבה שמחת חיים ופשטות. בלי הצורך שזה יהיה מורכב או מסובך כל כך. הסיבוך והמורכבות והתנאים וההתניות נמצאות במיינד. בחוויות שאספנו כאשר הלכנו מפה לשם מגיל צעיר ועד עכשיו. אבל יש כל כך הרבה מלאות ואור כשמחוברים לשם... שיחה פתאומית עם חברה וותיקה שלא דיברנו איתה הרבה זמן... ההוד והיופי שנמצא סביבנו בנוף הרחב, מים, הרים, ים, שמיים, למצוא פתאום קבוצת כוכבים מיוחדת בשמיים, כל מני דברים פשוטים. ליהנות ממשהו מתוק, מלהצחיק ולצחוק. לקבל מתנות... איזו אנרגיה יש למתנה.. במיוחד כזאת שמגיעה אליך הישר מהנשמה... ליהנות מלחוות דברים כמו חום וקור... איזו אנרגיה מצחיקה... כמו לשבת בבית קפה פתוח במזג אוויר חורפי או חמים עם קפה ועוגה טעימה... ועם לפטופ ולרשום משהו על אה ודה.. כל הדברים האלו, החוויות הללו שהחיים מציעים... זה לא מובן מאליו תלוי פשוט מאיזו נקודת מבט מסתכלים.

פרחים.. סוג של אושר..

בטקס, ממה שיצא לי לראות (ממש לא הרבה), נשטפתי פתאום גל של אהבה לישראל. למדינה הזאת. גל האהבה הזה הגיע מתוכי, מבפנים, מסול, לא ממני, האדם, אלא משהו נשמתי פנימי. זה פשוט שטף אותי לרגע והרגשתי מה היא, סול, מרגישה כלפי המדינה הזו. קטנה ומיוחדת. קטנה ונאהבת.

אין לי מושג למה. לא תכננתי את זה, זה פשוט קרה בתוכי. כמו איזושהי בייבי או ילדת זקונים נאהבת. ברור לי ונהיר לי שאין לאלוהים שום ילד מעודף. כולם נאהבים באותה הצורה ובאותה הכמות ובאותה הדרך. זה לא יכול להיות אחרת עם האלוהים שאני הכרתי בנתיב הרוחי שלי. מתחיל להיות נפוץ יותר ויותר לראות את אלוהים כאהבה ללא תנאי וזה נכון. אני מאוד מסכימה עם זה. התפיסה הרווחת לדעתי בסופו של דבר תגיע למקום הזה- למיין סטרים אלוהים זוהי אהבה ללא תנאי. אין ילדים מועדפים וכל אחד שווה בפני אלוהים. אבל כל אחד הוא גם יחיד ומיוחד וגם לישר- אל יש את הייחודיות שלה. והרגשתי מזה משהו אתמול בתוכי.

בנתיב הרוחי שלי קיבלתי מסרים מפה ומשם על ישראל. את חלקם אני מבינה ואת חלקם פחות. מתקשרים רוחניים ומורים רוחניים שאני מאוד מעריכה מדברים עליה כעל מקום מאוד מאוד מיוחד. האמצע של האמצע של כדור הארץ. משהו כזה. ועל הר הבית או ירושלים כאמצע של האמצע של האמצע – אינני יודעת מדוע. יש פה משהו מיוחד הם הצליחו להראות לי את זה אבל אני באמת לא יודעת מה.

קריון עושה עבודה עם שנים עשר גדילי ה-DNA שבגוף וקורא להם בשמות עבריים. הוא מדבר על הייחודיות של השפה העברית. דברים כמו "רוכב בערבות" “שכינה אש", "כתר עץ החיים”, “נצח מרכבה אליהו”, וכדומה. (הנה קישור לרשימה המלאה בתחתית העמוד.) הוא אמר פעם- הייתם צריכים לשמוע מתקשר אמריקאי שיגיד לכם כמה מיוחדת השפה שלכם, מישהו מבחוץ...

נורמה דילייני (הנשימה החדשה) ציינה באיזושהי הזדמנות שיש צבע ייחודי לכל מי שהוא יהודי. לכל נשמה שבחרה להיות חלק מהעם היהודי ישנו צבע מיוחד בהילה או בדפוס כלשהו באנרגיה שלה. אין לי מושג למה. אני לא תמיד מתחברת למה שאומרים. אני יכולה להיות בתוך זה ואני יכולה להיות מחוץ לזה בתחושה שלי ובתחושת השייכות שלי ובתחושה הכללית שלי. אני מזדהה מאוד עם הנשמה שלי עם העצמי הפנימי, הרוח שלי יותר מהכול ואני יודעת שבסופו של דבר היא זהה לכל אדם ואדם על הפלנטה הזאת. ברמה המורחבת יותר כולנו עשויים אותו הדבר בדיוק, אין הבדל. אפשר לרדת לעומקם של דפוסים ייחודים על הפלטנה ואפשר להישאר מחוץ לזה, הכול תלוי ברגע הנתון והמצב רוח באותו הרגע. אבל זה מה שהיא אומרת. אין לי מושג למה. צבע ייחודי לכל מי שהוא יהודי.

הרבה מתקשרים ומורים רוחניים מגיעים לארץ. כאלו שבאמת יכולים להסתדר בלי להיות כאן. יש להם קהל נרחב בכל העולם לא סתם בכל העולם ב- 50 מדינות ויותר... מה יש להם לחפש כאן באולמות קטנים של 200-300 איש? ופעמים אפילו פחות? הם אוהבים לבוא לכאן מישום מה. ורובם חוזרים לביקורים נוספים.

נורמה ומתקשרים נוספים מדברים על הכינרת. שיש בה משהו מיוחד מאוד. חלקם בגלל ישו הנוצרי. אבל הם אומרים שהיא שיקוף שלה. של סול. ויש כאלו שמדברים על כך שזרע האלוהיות (Divine seeds) נטמן באדמה, שם על יד הכינרת.

זה בערך מידע שליקטתי עם השנים. אני מניחה שיזרום אלי מידע נוסף עם השנים הבאות ואדע קצת יותר. זה מעניין אותי עד גבול מסוים. ההיסטוריה והמשמעות וכל זה. זה מעניין אותי מהפן של אמת. אמיתות גבוהה שמגיעה ומידע גבוהה שמגיע אלינו ממתקשרים כאלו ואחרים שעושים טוב על הלב ומפזרים קצת מענני האשליה או חוסר במידע שיש לפעמים או שקרים.

נורמה דילייני לא ממזמן דיברה איתי על סיפור מצדה. האחרונה שציפיתי ממנה לדבר איתי על הסיפור הזה. ועל החסד האלוהי שנעשה עם האנשים האלו. האמת היא מדברת הרבה – בהשראתה של קוואן יין אלת החמלה הסינית דווקא - על יציאת מצריים ועל משה. קוואן יין השתמשה בסיפור הזה כדי ללמד אותה על עצמה ועל המנהיגות הנדרשת מכל אחד ואחת מאיתנו. יציאת מצריים הפרטית שלנו. "דרוש מנהיג." קריון מדבר על כך שהשלום, התפקיד להביא שלום שייך לעם היהודי משום מה. אני לא יודעת למה. אולי זה זוהי סיבה לגאווה אולי לא. הוא אמר משפט מהדהד מאוד הוא אמר “באשר ילכו היהודים ילך העולם.” אני לא יודעת למה אבל כשהייתי סטודנטית לתואר ראשון למדתי בתורת הקבוצות שהתקדמות הקבוצה נמדדת על פי החלק האיטי ביותר שלה... יכול להיות שזה קשור יכול להיות שלא. הוא מספר שקבוצות רוחניות מכוכבי לכת אחרים מחכות להתפתחות של הפלטנה הזאת על מנת להתפתח ונראה שההתקדמות כאן נמדדת גם על פי קצב ההתקדמות של העם היהודי, אולי כן אולי לא. קריון עורך הרבה מדידות של התקדמות הפלנטה הזאת ואומר שאנחנו מתקדמים יפה. הרוח לעולם תדבר אמת. אז זה שאלה של חיבור למידע. כשיש חיבור פנימי – יודעים את זה. אני בהתחלה לא הבנתי בכלל על מה הוא מדבר; רק אחרי כמה זמן נפלו לי כמה אסימונים לגבי התקשורים שהוא ערך בארץ לפני שנה או שנתיים זה היה. הוא גם מדבר הרבה על התפקיד של העם היהודי במונותאיזם – האמונה באל אחד. והמחיר שהם שילמו על כך. שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד. הוא מדבר על מדינות נוספות ואזורים נוספים ועל עמים נוספים והמרקם הייחודי שלהם. לא רק על העם היהודי, אבל גם.

הסיפורים מתערבבים. המקורות מאוד מהימנים בעיני ועל כן אני מקשיבה. מוסיפה מהתבלין הייחודי שלי. מסול. רואה את המיוחד שכאן לרגע ולרגע שוב היא מתערבבת עם כולם כאחת מכולם מאחר וכל אחד, כולל כל מדינה ומדינה היא יחידה ומיוחדת. כמו ארצות הברית לדוגמה. שומרת החוֹפש. שומרת על המלכה בדרכה שלה. עם פסל החירות מתנוסס ככה בשעריה להבה של אש התמיד וספר הידע.