יש משהו במעבר מהמושב לעיר שאני פשוט חווה כמו קסם כזה. הרבה שנים גרתי במושב. אני לא מושבניקית במקור ולמען האמת לא כל כך התייחסתי לפן המושבי שבמקום. תמיד אמרתי שזה אותו הדבר: רחוב זה רחוב זה רחוב. כשאתה גר ברחוב כלשהו זה לא משנה אם זה בעיר או בכפר בסוף זה אותו הדבר.. אבל יש הבדל, מסתבר. גרתי בחיפה רוב חיי עד כה עברתי למושב על ידה (ישובי חוף הכרמל) ועכשיו אני באזור המרכז, רמת גן. שזה ממש אבל ממש שונה. ואני חווה את ההבדלים וזה ממש כיף.

ראשית משקיעים כאן. בעיר, בכלל באזור המרכז, בתושבים. אורות מקשטים את הרחובות בצורה יפה כזאת ומשמחת את הלב. כיכרות יפות, ראיתי כל מני כיסאות בלב העיר, כל מני דברים... מושקע כאן באוריינטציה צעירה, משובבת לב. יצאתי לרחוב בפורים באיזשהו יום פתאום ראיתי קבוצות של צעירים ברחוב הולכים מחופשים וכול קבוצה הולכת בערך לאותו הכיוון, מרמת גן (הבורסה/ ארלוזרוב) לכיוון תל אביב. זה כל כך שעשע אותי... “לאן?” שאלתי חבורה אחת בסופו של דבר שעברה על ידי, ידעתי שכולם הולכים למסיבה, זה היה לי ברור. “כיכר המדינה.” התשובה שקיבלתי. הרגשתי כמו כפר קטן... זה הצחיק אותי כל כך: “בואו חבר'ה הולכים למסיבה.” רק שהחבר'ה זה עיר של מאות אלפי תושבים.

יש כאן איזושהי אחדות שאני מרגישה, שיתופיות. משהו טוב כזה, נעים. לא יודעת איך להסביר. נושא בעלי החיים שעולה כאן יוצא תהודה בכל הארץ... יש כאן דברים שמעוררים השראה, לעתים, בכל המדינה. אהבת החיות המופגנת כאן כל כך נעימה לי. אנשים מוציאים בכל מקום מים ומזון לבע"ח... מתקוממים על היחס אליהם. הובלת בעלי חיים, אופן הגידול שלהם לצורכי מזון... אחד מהדברים שחשבתי עליהם בנושא הזה הוא שבסופו של יום אנחנו דואגים לעצמנו כשאנחנו דואגים להם. הצורה בה מובילים בע"ח לצורכי מזון או מגדלים אותם משפיעה על האנרגיה שלהם, על הערך התזונתי שלהם שבסופו של דבר מגיע לצלחת... זה כל היופי. כשאתה עושה משהו מלא באנרגיה של אהבה בסופו של דבר זה חוזר אליך. באור האמת הפנימית ישנה מדיטציה עבור בעלי חיים עם כוונה דומה, להיות שם בשבילם כמו שהם בשבילנו... הנה כאן.

הגעתי לתל אביב אחרי הרבה שנים שלא ביקרתי בה. לא אהבתי אותה כל כך. חשבתי שלגור במושב זה הדבר עם כל הטבע מסביב. מסתבר שהעיר לא נופלת בכלל מהטבע שבכפר זה פשוט אחרת, אבל הוא קיים. בעיר האנשים זה הטבע... אני אסביר, הם יוצרים תהודה בנוכחות שלהם, סוג של... כאשר, אחרי הרבה שנים בעולם הרוח התחלתי להפנים ולחוות את עניין האחדות שבניינו; את הפיצול שעברה סול והיא נמצאת שווה בשווה אצל כל אחד ואחת מאיתנו וכל אחד מאיתנו הוא ביטוי אינטגרלי, משמעותי וייחודי שלה זה נחווה אחרת. בעיר גדולה אני ממליצה לאוהבי אדם לגור אחרת זה לא עובד... בכל מקום יש פה אנשים. זה מקסים... איפה שלא הולכים יש אנשים.. מלא אנשים... בכל מקום. זה לא ככה במושב קטן, שכחתי כבר איך זה כחוויה יום יומית.. כל הזמן יש איפה להיות, לאן לצאת... הכול חי כל כך.. הומה... כולם מחפשים מה לעשות או שהם בדרך לעבודה. משהו כזה.

זה לא שלא הייתי בערים הכי הומות בעולם. כמו מומבי בהודו לדוגמה או בניו-דלהי שמרוב צפיפות יש אנשים שנתלים על הרכבות מבחוץ או בסין, שאין לתאר את כמות האנשים שיש שם בכבישים או האופניים/ אופנועים ברמזורים ובצמתים זה הזוי... או בניו יורק היפה.. בהרבה מקומות בעולם סאן פרנסיסקו, בנקוֹק... וחלקם לאורך זמן רב אפילו... אבל שוכחים... מתרגלים למשהו אחר. וכמה כיף להתרגל שוב למשהו חדש.

סול מדברת על כך שתל אביב היא שומרת של חופש. שומרת על ערכים שקשורים בחופש. ערכים שקשורים בחופש קשורים באופן ישיר לסול עצמה. משמרים את אורה על פני האדמה. מרגישים את זה ברחובות שלה, באנשים שנמצאים כאן, בכיכרות שלה, בהיסטוריה של תל אביב, בחיבה לאנשים כמו דוד בן גוריון, בהומור, בתשוקה ובאהבת החיים.

בקיצור, אני נהנית. מאוד.