.

.

.

.

..כמה מילים לפתיחה

החורף בעיצומו, בדיוק עכשיו התחיל לרדת גשם שאני כל כך אוהבת, יש שמש בשמיים זה אומר שגם איפשהו יש גם קשת. האביב... כבר מתחילים להרגיש אותו באופק. למרות שיא החורף. יודעים שהוא בפתח. קר מאוד אבל התחיל כבר איזשהו גל של חום שהיה לפני כמה ימים. (מה שמזכיר לי ליהנות מכל טיפה של חורף שאני כל כך אוהבת) זה מחבר אותי למשהו אחר דווקא משהו שרשמתי עליו בניוז הזה- ואל עצמך תשוקתך. להיות מי שאני באמת. כששמים לב לעולם שסביבי, לחוץ, מה קורה עם מזג האוויר? מה קורה באופן כללי? ליופי של למה שקורה, לניואנסים הדקים. בוקר לדוגמה, מוקדם בבוקר... אני גרה באזור כפרי מאוד קל להרגיש כאן את הבוקר – איך הכול מתעורר לחיים ישנה איזושהי חיות באוויר איזושהי אנרגיית חיים קסומה כזאת טבעית הציוץ של הציפורים בבוקר – נשמע אחר לגמרי משעות היום האחרות. יש לו נעימה של בוקר כזאת... הכוללת בתוכה גם את הרעש האנושי הרעש שבני אדם עושים בשעות הבוקר והכול מתחבר לסימפוניה אחת שלמה. הרעש של הבוקר שונה לגמרי מרעש של צהריים לדוגמה. או מהרעשים של הלילה...קולות תחושות וצלילים אחרים לגמרי... מרגישים ניואנסים כאלו ואחרים זה נובע מתוך החיבור לעצמי. תשומת לב שמעודדת חיבור ונובעת מהחיבור. זה נחמד.

ימים יפים, עדי גל

להיות מי שאני באמת / עדי גל

בימים אלו אני כותבת קורס חדש לאוֹר האמת הפנימית שנקרא "באר המשאלות.” שמדבר על זה שהנשמה שלנו, או האור הפנימי שלנו שהוא מקור בלתי נדלה למימוש עצמי והגשמה. הגשמת חלומות, ליצירה משותפת של האדם והאלוהי על פני האדמה. למה 'באר משאלות?' הדימוי הוא הנשמה שלנו, האור שלנו על עומקיו האין סופיים. כאשר אנחנו מגישים בקשה למקור שלנו, לאלוהי שבתוכינו אנחנו כמו מניחים משאלה בתוך באר משאלות אין סופית. ממש כמו באר המוכרת לנו מהעולם הפיזי. הדימוי הזה עוזר להבין את מהות הקורס – להניח בקשה בתוך לב ליבה של הווייתי.

הוויה של אהבה טהורה מה שהופך את זה לנתיב של אפשור ואהבה לבקשות שלי להתממש בעולם הפיזי. האהבה תמיד מוצאת דרך. תמיד. הייחוסים של האהבה הם רבים בניהם התרחבות. האהבה יכולה להתרחב עד אין סוף כלומר עד המקום שבו הדרך למימוש וכל מה

הוויה של אהבה טהורה מה שהופך את זה לנתיב של אפשור ואהבה לבקשות שלי להתממש בעולם הפיזי. האהבה תמיד מוצאת דרך. תמיד. הייחוסים של האהבה הם רבים בניהם התרחבות. האהבה יכולה להתרחב עד אין סוף כלומר עד המקום שבו הדרך למימוש וכל מה שצריך נמצא. זה אפילו כבר הגיוני. אבל זה יותר מזה. היא פשוט כל יכולה. זה הכול. היא לא מוגבלת בעולם הפיזי לחוקים והמגבלות שלו אבל יש לה סבלנות אין קץ עבורנו ועבור המאבקים שאנחנו בוחרים לעצמנו. “אני מעניינת.” היא נוטה לומר לי כאשר אני שואלת אותה למה היא נותנת לעצמה להיאבק ככה בתור אדם. אהבה טהורה שמה דגש על ההתנסות ועל המתנות שהיא מקבלת מהן, לא על הקשיים והפרספקטיבה האנושית בידיעה שכאשר האדם יבחר באופן מודע לחבור לרוח שבו הכול יהיה אפשרי. והמשחק מתחיל.

אנחנו מתחילים ללמוד איך לשחק איתה במציאות הפיזית ובעולם הפיזי. בעזרת דברים כאלו ואחרים. כיום ישנן טכניקות כאלו ואחרות בעידן החדש המלמדות אותנו כיצד לעשות את זה. אנחנו ממלא בוראים בחיינו בצורה כזאת או אחרת. משתמשים בהיגיון, בזרזים כמו כסף, צרכים וכדומה, למה לא להכניס גם אהבה טהורה למשוואה? למה לא בעצם? “אני רוצה לתת להם הכול,” היא אומרת "אבל הם בורחים ממני,

באר המשאלות – לוגו הסדנה

אני לא מבינה למה?” דרך ההומור שלה לראות את ההתנסות האנושית. אנחנו מתחילים לקבל הזמנה או את אהבת הפנימיות הנצחית שלנו ואת האהבה שלה לשחק בעולם הפיזי. מתחילים לראות את זה באיזשהו שלב מבפנים כאשר אנחנו משחקים עם עולם הרוח. כמה הנשמה, או הרוח שלנו אוהבת לחיות ולשחק בעולם הפיזי. איזו הרפתקה מופלאה העולם הזה הוא עבורה. העיניים שלנו לא תמיד היו פתוחות לכך. צריך לעשות איזשהו תהליך פנימי עם עצמך אבל גם עיסוק באומנות פשוטה יכולה להביא אותך למרכז של עצמך, הלו משם אנו בוראים. ההבדל עכשיו הוא שאנחנו בוראים במשותף עם המקור האלוהי שבתוכנו.

כבני אדם אנחנו יכולים להסתכל על עצמנו בכל רגע בצורה מסוימת השאלה היא איך להסתכל על עצמנו מאיזו נקודת מבט? של האמת של מי ומה שאני? או של כל דבר אחר חוץ מעצמי? איך השכנים רואים אותי? איך ההיבטים שלי רואים אותי (העבר שלי) או, שוב של מי ומה שאני באמת. מתוך המקום הזה.

אני אתן דוגמה מבריקה שחוויתי זה עתה. דיברתי עם נורמה על בית כנסת; מקומות תפילה (באנגלית Temple שזה פשוט מקום שהולכים אליו להתפלל לאלוהים, לא משנה באיזו דת.) היא הראתה לי משהו יפה- הקדוּשה שמרגישים כאשר הולכים למקום כזה, הקדושה שבה חווים את אלוהים. יש קדושה באלוהים ויש קדושה גם באדם – מאחר והאדם הוא אלוהי, אלוהים, הנשמה נמצאת בגוף. קדושה זו אנרגיה שבאמת כיף לחוות. יחד עם אנרגיות נוספות הנלוות לתהודה של המקור האלוהי שבתוכינו. כמו מלכוּת לדוגמה. בכל אופן היא סיפרה לי כמה היא נהנית ללכת למקומות תפילה, כמה זה כיף בגלל אנרגיית הקדושה ששם, איך כל אדם מביא איתו את הקדושה האלוהית שלו ויחד כולנו מרגישים את אלוהים... את הקדושה הזאת, התהודה האצילית הזאת. אז הלכתי בערב יום שישי, לבית כנסת, מהפרספקטיבה הזאת- זה יצר בי עניין. מקום תפילה מקודש – ממש כמו שיש בתוך כל אחד ואחת מאיתנו. הנשמה הפרטית שלו, בית המקדש הפנימי שלו. להרגיש את התהודה הזאת שם. תהודה של קדושה. ולהתחבר לתהודה שאני מרגישה מתוכי. זה שינה לי את הכול. זאת לא פעם ראשונה שאני בבית הכנסת אבל זו פעם ראשונה שהלכתי בתשוקה כזאת ואז הרגשתי את זה. את התהודה המקודשת הזאת. דבר שבטח אנשים מרגישים כאשר הם הולכים מתוך הפרספקטיבה הזאת ולא סתם. מי שהולך מתוך כוונה כלשהי, כוונה בעולם הזה, יוצרת מציאות, יוצרת מיקוד, מתוך המיקוד הזה אנחנו גם חווים את המציאות. בכל אופן הרגשתי את זה שם וראיתי את זה והייתי כמו ילדה קטנה בהיכל מקודש. ממש ככה. תפילה של יום שישי בבית כנסת שביקרתי בו כבר כמה פעמים (בחגים משמעותיים) על יד הבית שלי בישוב, ומעולם לא הרגשתי ככה. היו בי תחושות כאלו ואחרות אבל הפעם המיקוד שלי, הכוונה שלי היתה שונה לגמרי. ישבתי בעזרת נשים והתפעמתי, ממש ככה. זה שינה לי את הכול. בכל מקרה פתאום אני שומעת זמיר, ממש ככה. החזן של בית הכנסת. בחור צעיר, תמיר, אורתודוקס, אדם דתי, חרדי. כאילו התאהבתי בו. ממש ככה. זאת הכוונה. הוא עלה לדוכן ופתאום ראיתי משהו אחר לגמרי ממה שאני רואה ביום יום את האנשים החרדים. נקודת המבט הרגילה של אדם חרדתי כמו שמתרגלים לראות. זה ככה וההוא ככה וההיא כזאת. אבל הפעם הזאת התאהבתי בו לרגע קט. היה שם משהו קסום שמעולם לא ראיתי קודם. הוא נראה מושלם. תחת תפקיד מסוים לא סתם. ההילה שהייתה סביבו הייתה אלוהית, פשוטו כמשמעו. תמיר כזה, הלבוש שלו האורתודוקסי, הכובע, הכל היה נראה עילאי. מעולם, מימי חיי לא ראיתי לבוש אורתודוקסי ככה. מעולם.

אני לא אדם דתי ואין סיכוי שאהיה, אבל מסתבר שכל אחד מתחבר לאלוהים בדרכו שלו ונקודות החיבור אולי שונות, אבל אלוהים יש רק אחת. וזה פשוט היה קסום, באין מילה אחרת. בהחלט הבנתי פתאום על מה נורמה דיברה. כל אחד מביא את האלוהיות שלו למקום מפגש שבו מתפללים לאלוהים ומבטא אותה באיזשהו אופן... בבעלי תפקיד אולי קל להבחין בזה יותר. (ההתאהבות איננה התאהבות של בינו לבינה או בינה לבינה או מה שזה לא יהיה זה משהו אחר, התאהבות ממקום של קרבה למקור- האהבה הטהורה שזורמת בכל אחד ואחת מאיתנו... משהו שאני חווה לאחרונה ועדיין אין לי הרבה מילים לתאר אבל מתאהבים פתאום לכמה שניות במישהו או מישהי רואים מושלמות כזאת. אבל יש הרבה אהבה כאן, אם רוצים לראות אותה ולחוות אותה...)

זה מחבר אותי לקדושה שיש באדם, בכל אחד ואחת מאיתנו- כל אחד ואחת מאיתנו הוא היכל מקודש. בית מקדש מהלך בפני עצמו מפאת מה שהוא מכיל או מכילה בתוכו- נשמה מקודשת, פיסת אלוהית המהלכת על פני האדמה. יש עוד כל כך הרבה בתוך ההתנסות הזאת שאנחנו קוראים לה אנושית. כל כך הרבה דברים שזמינים לנו לחוות מהפרספקטיבה האלוהית שלנו שזה ממש נשמע כבר כמו הזמנה לחיות את החיים ממקום אחר, ממקום של מי ומה שאני באמת. דרך חדשה לחיות כמו שנורמה קוראת לזה. כל אחד ואחת עם המקור האלוהי שבתוכו וההזמנה האישית שלו כמו שיש הרבה דרכים למצוא ולהתחבר לאל שבתוכינו וכולם ביחד כמו שאפשר וניתן להיפגש תחת קורת גג אחת ולחוות ביחד את האלוהיות שלנו.

בגדול נראה שאנחנו יכולים לחוות את מי שאני באמת או כל דבר חוץ מזה, הבחירה היא שלנו. יש לנו בחירה חופשית. בכל רגע נתון ניתן לבחור מחדש.