.

.

.

.

..כמה מילים לפתיחה

אהבה עצמית: "גם כשדברים לא מסתדרים לי אני אוהבת את עצמי." אור האמת הפנימית..

ימים יפים, עדי גל

צ'ין צ'ין / עדי גל
או ללמוד ביחד על אהבה

אוקיי אז הייתי צריכה שוב לתת לה את התרופה המרה הזאת, רשמתי על זה כבר [כאן] ועל הרפתקאותיי במציאת פתרון אוהב כמה שיותר ושיהיה כמה שפחות כואב וכמה שפחות בכוח כלפיה. היא עדינה, מעודנת כזאת ואני לא אוהבת להשתמש בכוח. אבל היא חתולה... איך היא אמורה בכלל להבין מה אני רוצה ממנה? אין לי דרך לדבר איתה... אני צריכה למצוא פתרונות אחרים. צריכה לתת לה תרופה מאוד מרה והיא ממש מפחדת. היא חתולה שהוצאתי מחתוליה של אגודת חובבי כך שהיא כנראה גם באה עם מטען קודם "מהבית..." בזמנו כתבתי שהוספתי לה סוכר, מצאתי דרך "להמתיק את הגלולה המרה...” אבל זה עדיין לא היה לגמרי זה מאחר ואני עדיין צריכה לתפוס אותה בכוח להזריק לה אותה לפה ולשחרר כל פעם קצת לפעמים היה לוקח לנו יומיים עד שהצלחתי לתת לה את התרופה הזאת, וגם זה לא עד הסוף. זה המון זמן והמון אנרגיה ולא תמיד יש לי את הסבלנות ואת הזמן.

אבל כשאני מכאיבה לה אני מתבאסת.

שאלתי כמה ילדים שיצא לי להיות איתם – התייעצתי איתם. ילדים הם חכמים מאוד. סיפרתי להם שרבתי עם החתולה שלי כי אני צריכה לתת לה תרופה מאוד מרה והיא לא מסכימה ומה הם מייעצים לי לעשות? שאני אוהבת אותה מאוד ואני רוצה להיות איתה הכי עדינה שאפשר. כמה שפחות להשתמש בכוח. כמה שיותר באהבה.

הם ענו לי תשובות מגוונות מאוד. תשימי לה שוקולד על התרופה. “את זה כבר עשיתי...” עניתי להם.. תתני לה שהיא לא תשים לב ועוד כל מני כאלו. עצות לא רעות בכלל.. אבל לא דברים שלא חשבתי עליהם. בגדול איך שעובדים עם ילדים כאשר הם לא רוצים לקחת משהו. ועוד כל מני... חלק מהתשובות לא היו קשורות לשום דבר ולא הגיוניות בעליל שזה הצחיק אותי ועשה לי טוב על הלב שזה גם משהו...

חזרתי הביתה והחלטתי לתת לה ולעצמי קצת מנוחה מהתרופה הזאת. היא לקחה ממש מעט משהו כמו רבע ואפילו פחות. החלטתי במקום לתפוס אותה שוב, לתת לה לנוח ולהיות נינוחה בביתה שלה ולא להיות בכוננות מתמדת פן אתקרב אליה שוב עם הדבר הזה. היא חכמה מאוד. אז הנחתי לה ובינתיים חשבתי על עוד דרכים ופתרונות איך להתמודד עם זה. אני יודעת... לתפוס אותה פעם אחת להזריק לה את כל הזהו לפה וגמרנו. שתתמודד. גם זאת דרך. אני מכירה אותה. מי לא מכיר? אבל הכוונה שלי, ההתכווננות שלי הייתה למצוא דרך עדינה ואוהבת. עברתי איתה כמה חוויות בנושא. ניסיתי גם את ה- לתפוס, פעם אחת, גמרנו, שתתמודד. זה לא בא לשתינו טוב. אם לא הייתה לי ברירה הייתי עושה את זה שוב; אבל החלטתי שיש לי ברירה ואני סבלנית.

בקיצור אני מסתכלת עליה, היא מסתכלת עלי ואני שמה לב שהסיבה שבגללה כל זה התחיל מלכתחילה, הסיבה מדוע הייתי צריכה לתת לה את התרופה ( סממן חיצוני בולט, כמו פריחה לדוגמה) מתחילה להיעלם ויום אחר כך נעלמה כליל. כאילו בלעה אותה האדמה.

אבל איך זה יכול להיות?! שאלתי את עצמי. משהו פה לא הגיוני. היא בקושי לקחה את התרופה... זה לא יכול להיות. צריך לתת לה עוד. אני מסתכלת כה וכה אבל אין לה כלום. נעלם. שום כלום. זהו. נגמר. אני יכולה לתת לה עוד אבל בשביל מה? זה נעלם.

אמרתי טוב... תמהתי ביני לבין עצמי ובעיקר שמחתי על מזלי הטוב שלא צריך להתמודד עם העניין הזה...

מאוחר יותר הגיעה התשובה או נפל האסימון או איך שתקראו לזה – א ה ב ה

היא קיבלה ריפוי באהבה. פשוטו כמשמעו. המילים שלי, הכוונה שלי, המעשים הכנים שלי הכול אמר – אני אוהבת אותך. אני רוצה בטוֹבתך. אני מוכנה לעשות עבור זה ויש לי את הסבלנות הנדרשת. שלחתי לעברה תדר של אהבה. רטטים של אהבה, תהודה אוהבת.

וכי למה אני כל כך מתפלאת, חשבתי לעצמי, אני הראשונה שאגיד – אהבה מרפאת את הכול. יש את היציאה מאיזון שזה החולי או איך שלא תקראו לזה ומה שמחזיר אותנו לאיזון שזוהי אהבה. היא מחזירה את הכול לאיזון. תדר של אהבה ואור. זהו הריפוי האולטימטיבי. לאפשר לסול, לעצמי הפנימי שלי, לעבוד עם הדברים. לאור הפנימי שלי לאהבה שבי וזה עובד.

קריון אמר פעם שיהיו זמנים שבהם נוכל רק להחזיק את הכדור או התרופה ולאותת לגוף שלנו שזה מה שאנחנו רוצים והגוף ירפא את עצמו. בלי לקחת אותה. כבר הרבה שנים הוא מלמד על העבודה עם הדי. אן.איי שלנו. ממקום אחר ממקום רוחני, אבל די. אן. איי זה די. אן. איי... נורמה דיברה פעם על כך שהרפואה מחזיקה את האדם עד אשר "תודעה גבוהה יותר תגיע לעזרתו.” שזוהי הנשמה שלו בעצם, העצמי הפנימי. יחד מדע ורוח. אדם ונשמה.

שינוי פרדיגמה – מפחד לאהבה / עדי גל

אין פחד שיכול לאהבה, אין חושך שיכול לאור ואין שקר שיכול לאמת. החושך לא יכול לכסות את האור. זוהי עובדה מדעית ויבשה היכן שיש אוֹר אין חושך. גם זו עובדה מדעית ויבֵשה. החושך לא יכול להתקיים במקום בו נמצא האור. ולא יכול להאפיל על האור. האור ברגע שהוא נוכח במקום כלשהו, החושך חייב ללכת. תדליקו אור בחדר חשוך – ניסוי מדעי. החושך נעלם.

ד”ר פרל מדבר על זה שאין באמת פחד – זה פשוט המקום הזה שאליו עדיין לא הכנסת את האור שלך. נשמע הגיוני. אם האור מגיע החושך חייב, פשוט חייב ללכת. פחד הוא חושך. אהבה היא אור.

כדור הארץ עובר עכשיו שינוי פרדיגמה – מפחד לאהבה, האנשים שבו, אנחנו, עוברים מפחד לאהבה. קוראים לזה התעוררות, אולי. ישנה חוויה של התעוררות כללית בעידן החדש, אצל אנשי העידן החדש. שינוי שנכנס כבר למיין סטרים, לזרם המרכזי. אם פעם אף אחד לא ידע מה זה בדיוק תקשור ואיך עושים את זה היום כול אדם שני בערך השתתף באיזשהו קורס לתקשור, או היה אצל מתקשר ואפילו למד על תקשור במכללה כזאת ואחרת (שקשורה לעולם של העידן החדש) סתם דוגמה. בקיצור התנועה החלה והיא זורמת בשמחה לכל כיוון אפשרי... החוויה של התעוררות רוחנית היא שונה מאדם לאדם אבל יש היום עוד כלים. יש עוד מי שידיו פתוחות לקבל את המתעורר החדש. בזמנו כשאני חוויתי התעוררות מהסוג הזה זה לא היה כזה פופולרי ולא היו כל כך הרבה מורים. את הספרים של קריון היה ניתן להשיג רק באיזושהי חנות מוזרה בתל אביב שבמקרה שמעתי עליה... ואולי בעוד כמה מקומות... היום הם כבר נמצאים בכל חנות ספרים אפשרית. בקניון. זה השינוי. ככה זה נראה. לפחות דרך העיניים שלי. והחוויה שלי. אבל יש מצב שיהיו כאלו שיגידו שאף אחד לא המציא את הגלגל וזה תמיד היה. מה שגם נכון באיזשהו אופן. החכמה הזאת תמיד הייתה כאן על הפלטנה הזאת בצורה כזאת או אחרת. מעגלי תבואה, שבט האינקה, האינדיאנים וכדומה. כל אחד איפה שהוא מוצא את חכמת העידן החדש במקומות השונים על הפלטנה הזאת. המידע, כך קראתי בזמנו באתר של קריון, ואני עדיין זוכרת, צריך להיות אוהב ומעצים. אם הוא אוהב ומעצים ואיננו משאיר אותך בתלות אלא הכל חופשי מאוד ומאפשר אזי זה סימן שאתה נמצא במקום הנכון. אם אתה חש התרחבות של אהבה בתוכך, העצמה, האפשרות לבחור – אתה במקום הנכון. לא ציטוט מדויק אבל בערך.

ד”ר נשימה, נורמה דילייני, מדברת על כך שעכשיו זה הזמן וישנה תמיכה אדירה לשינוי הזה, לניקוי הבית הפנימי ולמעבר הזה להיות אדם – נשמה.

ישנה אבולוציה, התפתחות. עידן חדש. העידן המודרני. המידע מתעדכן. משהו משתנה. הפרדיגמה הופכת להיות מפחד – לאהבה. אור ואהבה. שומעים את זה הרבה בעידן החדש. אור ואהבה. בזמנו כששמעתי את זה לראשונה לא כל כך הבנתי במה מדובר- מה הקטע כאילו אור ואהבה? למילים האלו לא הייתה משמעות עמוּקה כמו שיש להן היום עבורי. מאחר וחוויתי את ערכו של האור וחוויתי את ערכה של האהבה בהתנסויות כאלו ואחרות. עכשיו זה עמוק מספיק ומלא מספיק, מתוך הלמידה, ההתנסות שחוויתי. ערכה של חוויה של התנסות. זה אחרת לדבר על משהו ולחוות אותו להתנסות בו. הלו זוהי התכלית כולה, לא? רוח הדורה נהדרת ויפהפייה שבאה לחוות את עצמה על פני האדמה...

החיבור הופך להיות גם אישי יותר. לא בידיים של מישהו או משהו אלא ההבנה שכולנו זהים שלכל אחד ואחת מאיתנו ישנה אהבה טהורה, החלקיק האלוהי שבתוכינו והוא יכול לטעון עליו בעלות ולחבור אליו בחיי היום יום. המעבר הזה להיות אדם – אלוהי, אדם- מונחה- נשמה, אדם- נשמה, מלאך- אנושי וכל צמדי המילים האלו ממורים כאלו ואחרים באנרגיה החדשה. הכוונה ברורה. כל אחד יכול. לכל אחד יש.

ואם תקראו לה, היא תבוא. היא תמיד תגיב אליכם ותמיד תבוא, האלוהיות שלכם, החלק האלוהי שבכם, סול. אולי צריך לאמן קצת את העיניים על מנת לראות שהיא אכן באה, שהיא אכן עונה, בדרכה שלה, אבל תמיד תמיד תהה תגובה, יהיה מענה. תמיד. זוהי דרכה שלה, דרכה של האהבה.

היא תעורר בכם השראה. היא תאהב אתכם, תצחק איתכם כשתצחקו, תבכה איתכם כשתבכו ותיתן לכם יד במסע הזה שנקרא חיים. לעולם לא תהיו יותר לבד. לא תרגישו יותר לבד מאחר ותהה לכם את החברה הכי טובה שיכולה להיות לכם. ואם תבקשו היא תעורר בכם השראה להיות הרבה יותר ממה שאי פעם העזתם לחלום שאתם יכולים או סתם לשבת איתכם בים ולראות ביחד שקיעה...

היא יודעת על מה היא מדברת. דבריה אמת הם. תמיד. תקשיבו לה. תקשיבו להדרכה שלה. תזינו את האהבה שלכם בכל דרך אפשרית. זה תמיד אמת וזה תמיד משתלם.

כאשר משה ראה את הסנה בוער באש ואלוהים נגלה אליו וביקש ממנו להיות השליח שלו הוא אמר – ומי אני אגיד ששלח אותי כאשר עם ישראל ישאל אותי? מי אתה ומה שימך? אלוהים השיבה "אהיה אשר אהיה" תגיד להם שאהיה שלח אותך.

”וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה; וַיֹּאמֶר, כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶהְיֶה, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם..”

התשובה של משה היא דיי אנושית חשבתי על זה, מהפרספקטיבה האישית שלי... כאילו גדול מנהיגי עם ישראל התחיל ככה- עם ספקות, היסוסים ותהיות... סימני שאלה לגבי תאימותו לתפקיד.. אלוהים בכבודו ובעצמו נגלה אליך והוא תוהה איך הוא אמור להציג את זה לחבר'ה? אנושי מאוד... משחקים שבני אדם משחקים.. דרך יפה לומר "אבל...” ומה שזה לא יהיה שבא אחר כך. “אבל אני לא יודעת מה להגיד לחבר'ה...” "אבל אני מגמגם...” עד שגדל והפך למנהיג הענק שהוא. הכול מתוך התנסות ואמוּנה. נורמה מתארת את זה מצחיק. היא תמיד אומרת... "מממ.. יש לי פה מקל ואני הולך אחרי המטה הזה לאן שהוא יגיד...” הוא היה צריך להאמין בעצמו מעט ובמה שהוא רואה ושומע – זאת האמונה. הוא היא צריך לפעול לפי הפנימיות הזאת שלו – זאת ההתנסות. המעשה, העשייה... ואת השאר אלוהים עשתה... וככל שעבר הזמן וההתנסויות ככה הוא גדל להיות המנהיג הגדול שהוא. והביא את עם ישראל מעבדוּת אל הארץ המובטחת. שזה מקביל למסע האישי של כל אחד ואחת מאיתנו על פלנטה ארץ. לכל אחד מאיתנו יש מין מסע כזה לעבור מהישן לחדש. מהעבדות לחירות, מפחד לאהבה. ולכל אחד מאיתנו יש משה כזה בתוכו מנהיג דגול כזה מבפנים שיודע מה לעשות שמקבל את ההדרכה האלוהית מבפנים ועדיין לפעמים מהסס ושואל "ומה אם?...” וככל שמקשיבים פנימה לקול הזה הפנימי, ההדרכה הזאת, האוהבת מבפנים ולידיעה הפנימית הזאת והולכים איתה היא מתעצמת בתוכינו- אנחנו מפנים לה מקום, מזינים אותה באמון שלנו ובפעולה שלנו. המחויבות היא הדדית.

אני שמה לב שכאשר ישנו קושי או שאני לא יודעת מה עכשיו ואיך אצלח את האתגר שלפני יש בתוכי מין קול מאושר כזה באופן תמידי שיודע שהכול בסדר והכול יסתדר על הצד הטוב ביותר. זו מחויבות הדדית כזאת. אני מזינה את המקום הזה באמון שלי ובעשייה והמקום הזה מזין אותי- זו סול, כמובן- ועומד איתן בזמנים שאני זקוקה לו.

עד שיום אחד בלי לשים לב אנחנו פתאום מפסיקים להאזין לקולות הכבשים אשר בתוכינו ומתחילים להאזין יותר ולחיות יותר ויותר את קולו של הרועה שאנחנו, את משה. אשר מוביל אותנו בבטחון ואמון אל הארץ המובטחת.