|
אהבה
מבקשת להתקבל
בברכה
-------------------------------------------------------
יש
עלים מהסוּג
הזה שאתה נוגע בהם אז הם מייד נסגרים
או נסוגים.
לא
יודעת איפה ראיתי את זה...
את
נוֹגעת
בעלה של אותו הצמח,
שורה
של עלים קטנים כאלו וכשאת נוגעת
בהם הם נסוגים.
נסגרים
לכמה רגעים ואז נפתחים שוב.
זה
לפעמים עולה בראשי האימג'
הזה
של העלים הקטנים האלו נסגרים בגלל
המגע.
זה
מזכיר לי את העדנה הזו שיש מסביב
לאהבה,
ייחוס
של אהבה טהורה.
היא
לעולם לא תכפה את עצמה על איש.
היא
לא מסוגלת לעשות דבר כזה;
"כפייה"
זוהי
מילה של מוח.
ייחוס
שאיננו קשור לאהבה.
היא
צריכה להתקבל בברכה.
היא
עדינה כזאת מעודנת כל כך.
והייחוס
של הצמח הזה מזכיר לי את העדינות
הזאת.
סוג
של ענווה כזאת.
עד
כדי כך שתושיט יד ותיגע בה והיא
תיסוג לרגע מרוב העדינות שבה.
הרוּח,
האהבה
הטהורה היא עצמתית מאוד ועדינה
מאוד בעת ובעונה אחת.
העצמה
שלה איננה כוח אבל אהבה.
סוֹל
דיברה איתי על ל'קבל
בברכה.'
התחלתי
להרהר במשמעות העניין.
מה
זאת אומרת לקבל פני מישהו או משהו
בברכה?
כאילו
אני יכולה לחשוב על כל מני דברים
אבל רציתי לדעת מה זה אומר מבחינתה.
איך
היא רואה את פני הדברים?
זה
לא פעם ראשונה ששמעתי את זה אבל
הפעם זה הגיע באופן ישיר מתוכי אז
זה מקבל טוויסט ייחודי שלי.
והגעתי
למקוֹם
הזה;
לכך
שבזמן האחרוֹן
אני רואה כיצד האהבה
מבקשת להתקבל בברכה.
היכן
שהיא לא מתקבלת בברכה היא נסוֹגה,
ממש
כמו הצמח ההוא.
היא
תמשיך להיות ולהתקיים כמובן ולאהוב
ממרחק מה ולשלוח את האהבה מאחר
והאהבה
תמיד
מוצאת דרך...
היכן
שהיא מתקבלת בברכה ישנה חגיגה
אמיתית.
מה
שמזכיר לי את מה שנורמה (הנשימה
החדשה)
שואלת
בקביעות “?Will
you receive”- "האם
תקבל/י?”
או
שהיא מעודדת אותנו לומר “כן!”
“!Say YES”
האהבה
מחפשת להיות מוזמנת.
לדוגמה
אם נזמין את סול לחוות איתנו את
היום הזה,
היא
תענה ברצון ותשחק איתנו.
אם
נזמין את סול לאכול איתי ארוחה,
לשתות
איתי כוס קפה או לבחור איתנו בגד
ללבוש היא תענה ברצון.
שנזמין
אותה להיות איתנו.
היא
לא "נדחפת"
או
כל דבר אחר...
לכל
אדם יש ניגון או מנגינה פנימית
אישית שמתנגנת בתוכו תמיד שיר
ייחודי או צליל השייך רק לו מנשמתו...
לפעמים
אם מקשיבים עמוק עמוק מבפנים אפשר
לשמוע אותה מנגנת ושרה לעצמה
מבפנים...
אפשר
ממש לחוּש
בהבדל.
הייתי
קוראת לזה סוג של ניטרליות.
היא
לא הוֹדפת
ולא דוֹחפת.
היא
הווה.
הוויה.
יְהֹוָה.
יש
לה יכולת משיכה עצוּמה
אבל היא לא מושכת.
זה
ההבדל.
היא
הווה ומתוך הוויה שלה הכול קורה.
היא
הודפת ודוחפת בדרך אחרת.
היא
התנועה המתמדת.
היא
לא יכולה לשקוט על שמריה אבל מתוך
הווייתה,
מתוך
מי שהיא ללא מאמץ.
וזה
בדיוק זה – להתקבל בברכה.
ייחוּס
שמבטא אהבה.
אני
חווה את ההבדל,
מרגישה
אותו.
היא
לא מחכה להתקבל בברכה והיא אפילו
לא מבקשת להתקבל בברכה,
היא
זוֹלגת
להיכן שהיא מתקבלת בברכה.
שזה
ממש יפה.
וזה
הוביל אותי להרהר בעניין הזה של
קבלה.
איך
לקבל.
מה
צריך לעשות בשביל לקבל?
כלוּם.
פשוט
מקבלים...
ההבדל
בין מאמץ
לבין פשוט
להיות.
( - להיות
זה פשוט..)
כמו
שסוֹל
אומרת “אני לא צריכה להיאבק על
מתנה שניתנה לי מאלוהים...”
יש
עלים מהסוּג
הזה שאתה נוגע בהם אז הם מייד נסגרים
או נסוגים.
לא
יודעת איפה ראיתי את זה...
את
נוֹגעת
בעלה של אותו הצמח,
שורה
של עלים קטנים כאלו וכשאת נוגעת
בהם הם נסוגים.
נסגרים
לכמה רגעים ואז נפתחים שוב.
זה
לפעמים עולה בראשי האימג'
הזה
של העלים הקטנים האלו נסגרים בגלל
המגע.
זה
מזכיר לי את העדנה הזו שיש מסביב
לאהבה,
ייחוס
של אהבה טהורה.
היא
לעולם לא תכפה את עצמה על איש.
היא
לא מסוגלת לעשות דבר כזה;
"כפייה"
זוהי
מילה של מוח.
ייחוס
שאיננו קשור לאהבה.
היא
צריכה להתקבל בברכה.
היא
עדינה כזאת מעודנת כל כך.
והייחוס
של הצמח הזה מזכיר לי את העדינות
הזאת.
סוג
של ענווה כזאת.
עד
כדי כך שתושיט יד ותיגע בה והיא
תיסוג לרגע מרוב העדינות שבה.
הרוּח,
האהבה
הטהורה היא עצמתית מאוד ועדינה
מאוד בעת ובעונה אחת.
העצמה
שלה איננה כוח אבל אהבה.
סוֹל
דיברה איתי על ל'קבל
בברכה.'
התחלתי
להרהר במשמעות העניין.
מה
זאת אומרת לקבל פני מישהו או משהו
בברכה?
כאילו
אני יכולה לחשוב על כל מני דברים
אבל רציתי לדעת מה זה אומר מבחינתה.
איך
היא רואה את פני הדברים?
זה
לא פעם ראשונה ששמעתי את זה אבל
הפעם זה הגיע באופן ישיר מתוכי אז
זה מקבל טוויסט ייחודי שלי.
והגעתי
למקוֹם
הזה;
לכך
שבזמן האחרוֹן
אני רואה כיצד האהבה
מבקשת להתקבל בברכה.
היכן
שהיא לא מתקבלת בברכה היא נסוֹגה,
ממש
כמו הצמח ההוא.
היא
תמשיך להיות ולהתקיים כמובן ולאהוב
ממרחק מה ולשלוח את האהבה מאחר
והאהבה
תמיד
מוצאת דרך...
היכן
שהיא מתקבלת בברכה ישנה חגיגה
אמיתית.
מה
שמזכיר לי את מה שנורמה (הנשימה
החדשה)
שואלת
בקביעות “?Will
you receive”- "האם
תקבל/י?”
או
שהיא מעודדת אותנו לומר “כן!”
“!Say YES”
האהבה
מחפשת להיות מוזמנת.
לדוגמה
אם נזמין את סול לחוות איתנו את
היום הזה,
היא
תענה ברצון ותשחק איתנו.
אם
נזמין את סול לאכול איתי ארוחה,
לשתות
איתי כוס קפה או לבחור איתנו בגד
ללבוש היא תענה ברצון.
שנזמין
אותה להיות איתנו.
היא
לא "נדחפת"
או
כל דבר אחר...
לכל
אדם יש ניגון או מנגינה פנימית
אישית שמתנגנת בתוכו תמיד שיר
ייחודי או צליל השייך רק לו מנשמתו...
לפעמים
אם מקשיבים עמוק עמוק מבפנים אפשר
לשמוע אותה מנגנת ושרה לעצמה
מבפנים...
אפשר
ממש לחוּש
בהבדל.
הייתי
קוראת לזה סוג של ניטרליות.
היא
לא הוֹדפת
ולא דוֹחפת.
היא
הווה.
הוויה.
יְהֹוָה.
יש
לה יכולת משיכה עצוּמה
אבל היא לא מושכת.
זה
ההבדל.
היא
הווה ומתוך הוויה שלה הכול קורה.
היא
הודפת ודוחפת בדרך אחרת.
היא
התנועה המתמדת.
היא
לא יכולה לשקוט על שמריה אבל מתוך
הווייתה,
מתוך
מי שהיא ללא מאמץ.
וזה
בדיוק זה – להתקבל בברכה.
ייחוּס
שמבטא אהבה.
אני
חווה את ההבדל,
מרגישה
אותו.
היא
לא מחכה להתקבל בברכה והיא אפילו
לא מבקשת להתקבל בברכה,
היא
זוֹלגת
להיכן שהיא מתקבלת בברכה.
שזה
ממש יפה.
וזה
הוביל אותי להרהר בעניין הזה של
קבלה.
איך
לקבל.
מה
צריך לעשות בשביל לקבל?
כלוּם.
פשוט
מקבלים...
ההבדל
בין מאמץ
לבין פשוט
להיות.
( - להיות
זה פשוט..)
כמו
שסוֹל
אומרת “אני לא צריכה להיאבק על
מתנה שניתנה לי מאלוהים...”
|
